<h1>תוספות ארוכות לתלמיד ר"ת — ב"ק</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[ב"ק מ"ז ע"א] ליתא לפרה משתלם רביע מן הוולד. תימה אליבא דרבי עקיבא [ל"ד ע"א] דאמר מזיק וניזק שותפי נינהו, היכי מצי ליתי הך שינויא דקא משני השתא, שהרי כיון דניזק שותף היה בפרה וולד משעת נגיחה מיד הרי קמה לה פרה ברשותיה דניזק בשותפות משום נגיחה, ואם תמות או תיאבד הרי אבד חלק שותפותו. ואמאי משתלם זה מוולד כוליה חצי נזק כי ליתא לפרה. וגם אמאי ישלם רביע מן הוולד בדלא ידעינן אי הוי וולד בהדה או לא כשנגחה לא ישתלם אלא כפי נזק דוולד עצמו והשאר נזק דפרה יפסיד. ונהי דוולד חשיב כגופה דפרה, מיהו הא שמעינן לעיל בפרק המניח דאליבא דרבי עקיבא [כיחש] מזיק כשעת העמדה בדין ואע"ג דחד גופא הוא לא אמרינן מה שכחש חלק שותפותו ישלם מן חלק המזיק אלא אמרינן מה שפיחת הפסיד, וחשבינן כאילו היה גבוי לו חלק שותפותו משעת נגיחה ומה שכחש ברשותו כחש. כמו כן נחשוב זאת הפרה כאילו היתה גבויה לו משעת נגיחה ואם אבדה ברשותו אבדה ומפסיד, ולמה ישתלם מן הוולד. גימגום. מאי טעמא פירשא בעלמא הוא. הכא משמע דעובר הוי טפי גופה דאימיה מביצה. ומקשים מתמורה מפרק כל האסורין [ל' ע"ב] ומייתי לה באלו טריפות [חולין נ"ח ע"א], דתנן וולד טריפה רבי אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח ורבי יהושע אומר יקרב. ומפרשי לה בתרי עניני, למאן דאמר טריפה יולדת בניטרפה ולבסוף עיברה, ופליגי בזה וזה גורם. ולמאן דאמר טריפה אינה יולדת בעיברה ולבסוף נטרפה. וזה הלשון עיקר דהכי קיימא לן דטריפה אינה חיה ואינה יולדת. וקא מיפלגי בעובר ירך אמו, והוא הדין דפליגי לענין הדיוט כדמפרשינן התם. ואנן קיימא לן דעובר לאו ירך אמו הוא, כדמוכח בביצה בפ"ק [ו' ע"א] דעגל הנולד מן הטריפה מותר וגם בבהמה המקשה [חולין ע"ה ע"א] אמרינן השוחט את טריפה ומצא בה בן פקועה חי לדברי המתיר אוסר לדברי האוסר מתיר. התם נמי מוכח דוולד טריפה מותר. ומסיק התם בחולין (ובתרומה) [ובתמורה] [ל"א ע"א] ושווין בביצת טריפה שהיא אסורה דכיון דמיחברא בגופא כגופה דמיא, הרי התם משמע דביצה חשיבא טפי גופה (דאינו) [דהוי] מחובר. ואין נראה לתרץ דהכא [לענין] נזקין בעובר יש בו כוח (מונח) [לנגוח] עם אמו, הילכך משתלם מן העובר, אבל הביצה אינה מסייעת להיזק הילכך אינה גובה, דהא מגיזותיה נמי סברא היא דאע"ג דאינה מסייעת להיזק דסברא היא מכל דבר שהיא גופה משתלם ממנו.
ונראה לרבי לתרץ דודאי עובר אתי מגופה הילכך גבי מיניה, אבל ביצה אינה באה מגוף התרנגולת אלא מחמת חימום בעלמא נאספת ומתחברת לגוף כדמשמע לישנא "פירשא בעלמא", הילכך כיון דלא אתיא מגופה דתרנגולת אינה גובה מביצתה. מיהו לענין טריפות ולד אע"ג דאתי מגופיה, כיון שיש בו חיות לא מיטרפה בהדי אימיה, אבל ביצה דאין בה חיות, אע"ג דלא אתיא מגופה, כיון דמחוברת בגופה נראית כמו טריפה עצמה ואסורה. וכן מוכח לישנא דקאמר התם "כיון דמחובר בגופה כגופה דמי". והשתא נמי לא תיקשי אמאי לא הויא ביצה אבר מן החי, מידי דהוה אחלב דאיצטריך קרא למישרייה בבכורות [ו' ע"ב]. דהא אתי מגופה והא לא אתי מגופה. והא נמי לא תיקשי אמאי איצטריך למילף לביצת טמאה שהיא אסורה מקרא דבת היענה, תיפוק לי משום דכל היוצא מן הטמא טמא, דהא לאו מגופה קא אתי. והא נמי אתי שפיר דהא דאמרינן בבכורות לא אשכחן מידי דאתי מחי ושרי דהא ביצה שריא, משום דפירשא בעלמא היא. וכן הלכות נוחות. אף כי יש תימה בדבר לימא דלא אתי מגופה אלא מהיכא אתי, מיהו תלמודא משמע ליה הכי דקרי לה פירשא בעלמא. והא נמי אתי שפיר הא דאמרינן באלו טריפות [חולין ס"ד ע"א], חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ, ומסיק למאי נפקא מינה שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ [על הארץ], ואי מגופה אתי למה לי ריקמה אפילו לא ריקמה נמי כיון דמגוף השרץ קאתיא, אלא ודאי פירשא בעלמא היא. מפי רבי.
והא דאמרינן בתמורה פרק כל האסורין עד כאן לא קאמר ר' יהושע אלא בולד בהמה דמאוירא קא רבי אבל ביצה דמגופה קא רבי וכו', בעל כרחין ההיא מגופה רביא לאו דוקא, אלא כיון שהיא מחוברת בגופה [הויא] כאילו מגופה קא רביא לענין טריפות. דהא בעל כרחין בוולד בהמה דקאמר מאוירא קא רביא לאו דווקא, דהא עובר ירך אמו הוא כדמוכח הכא בשמעתין, אלא כיון שאינה מחוברת בה קרי לה מאוירא רבי. הכי נמי לענין ביצה כיון דמיחברא בגופה קרי לה רביא מגופה. מפי רבי.
ורבינו יצחק בן שמואל מתרץ דודאי הכי קיימא לן דעובר ירך אמו כדקאמר רבא הכא בשמעתין, ולענין טרפות דמותר משום דאית ביה חיות ולא מיטרף בהדי אמו, אבל ביצה כיון דאיכא למימר דבשעת טרפות היתה מחוברת בגוף התרנגולת הילכך אסורה דלית בה חיותא ונאסרת כשהיא מחוברת. ומספק אזלינן לחומרא שמא בעת טרפות היתה מחוברת, אבל הכא לענין היזק המוציא מחבירו עליו הראייה, דאיכא למימר דבשעת היזק לא היתה מחוברת בתרנגולת ואז אינה גופה אלא פירשא בעלמא הוא, דבר הפורש ממנה כדפירש הקונטרס. והכי קאמר מאי טעמא פירשא בעלמא הוא, כלומר כיון דאיכא לספוקי דילמא פירשא בעלמא הוא שלא היתה מחוברת בגופה בעת ההיזק המוציא מחבירו עליו הראייה, אבל עובר אע"פ שאינו מחובר ירך אמו הוא, אבל ביצה אינה ירך אמה כיון דלית בה חיותא. וכן מוכח בסנהדרין דהכי קיימא לן דעובר ירך אמו הוא, דאמרינן התם באלו הן הנשרפין [סנהדרין פ' ע"ב] אלא אמר רבינא עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה וולדה מותר, ואם עד שלא נגמר דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה וולדה אסור, עובר ירך אמו הוא. ולא פריך התם הניחא למאן דאמר עובר ירך אמו הוא, אלא למאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא מאי איכא למימר. אלא משום דזה וזה גורם קיימא לן דמותר במסכת ע"ז [מ"ט ע"ב] הילכך פריך, אבל בעובר קיימא לן עובר ירך אמו הוא הילכך לא [פריך] מידי. והכי נמי קאמר רבי יוחנן בגיטין פרק ב' [כ"ג ע"ב] דעובר ירך אמו הוא, גבי אם הוכר עוברה זכתה לו וכו'. והא דפריך בפרק הערל [יבמות ע"ח ע"א] לרבי יוחנן דאמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי אלמא בתר אימיה שדינן ליה, מההיא דא"ר יוחנן בתמורה [כ"ה ע"א] הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר, דקסבר אם שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו הוא. ההיא סוגיא אינה עיקר. דעיקר מילתיה דרבי יוחנן בתמורה, והתם פריך ליה מההיא דגיטין דאם היתה עוברה זכתה לו (ואם) [וגם] מברייתות אחרות עד דסלקא בתיובתא. ואע"ג דמסיק התם בתר הכי לימא אם שיירו משוייר תנאי היא, ואמאי הוי תיובתא הא אפשר לאוקומי נפשיה כחד תנא. יצחק בן שמואל.
ושוב שמעתי מפורש בשם רבינו תם נשמתו עדן דהילכתא דעובר לאו ירך אמו הוא, כמו שא"ר יוחנן ביבמות ובפרק כיצד מערימין, דבהא תיובתא לא גריס התם, אלא מגיה תיובתא דרבי יוחנן לימא אם לא שייר משוייר, תנאי היא דתניא וכו'. וסבירא ליה לרבי יוחנן כתנא דסבירא ליה דעובר לאו ירך אמו הוא. ורבי יוחנן אית ליה דרבא דאמר ולד הנוגחת וולד הנרבעת אסור בפרק אלו הן הנשרפין, משום דהתם יש הנאה לוולד ברביעה והוא כמו כן נרבע, והיינו טעמא נמי דאמרינן גובה מוולדה דכגופה דמי לענין נגיחה כדפרשינן. וההיא דעיברה וכו' וולדה אסור, כאילו [נגמר דין שניהם להריגה כיון דחיות של] וולד עד עתה תלוי בה, נגמר דינם של שניהם ליהרג כאחד, ולאו משום דירך אמו הוא. וקשה על פירוש זה מה שהקשיתי לעיל (בגיליון עמוד שני) אמאי גובה כל הנזק מגוף הוולד. הילכך הך שמעתין עיקר ראייה דעובר ירך אמו הוא. אבל ההיא דסנהדרין יש לדחות, דלא חשש לומר הניחא למ"ד עובר ירך אמו הוא, כיון שכבר הזכיר פלוגתא דזה וזה גורם, דאיכא למימר ההיא [דסבירא ליה] עובר לאו ירך אמו הוא סבר זה וזה גורם אסור. דהא עיקר לא בא אלא למאן דאמר זה וזה גורם מותר. [אבל הא קשה דפי' דהעובר] נגח עם אמו הילכך גובה מעובר, דאכתי אמאי קאמר גובה מוולדה, דמשמע אפילו כל הנזק גובה מוולדה, ואמאי כיון שבשותפות עם אמו נגח לא היה לו לגבות מגוף הוולד אלא חצי. שאין סברא לומר הטעם מפני שיש בו כח.
<h2>דף לא:</h2>
[ב"ק י"ג ע"א] רבינא מתני לה אסיפא. והשתא איכא בינייהו טובא, בין ת"ק אליבא דר' אלעזר ובין אבא יוסי בן דוסתאי אליבא דבן עזאי, בין למר בין למר למאן דתני לה ארישא, דמשמע ליה דשלמים חמירי טפי, וחומרת בכור אינה חשובה לכלום, אם כן למאן דאמר שלמים כל שכן בכור ולא ממעט אלא מעשר, אבל למאן דאמר בכור, דוקא בכור, וממעט נמי שלמים דחמירי טפי ואינם ממון בעלים. למאן דמתני אסיפא, ומשמע ליה דבכור חמור טפי, חומרת שלמים אינה חשובה לכלום, אם כן למ"ד בכור כל שכן שלמים, ולא ממעט אלא מעשר, אבל למ"ד שלמים, דוקא שלמים דלא חמירי, אבל בכור לא דבכור חמיר טפי. במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר. פירוש לא באיטלז ולא בבית. ובבכורות בר"פ כל פסולי המוקדשים [ל"א ע"ב] מקשה דתנן התם כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטלז ונמכרין באיטלז ונשקלין בליטרא חוץ מן המעשר מפני שהנייתן לבעלים. פירוש לכן אין נמכרין ונשחטין באיטלז. ומשמע באיטלז הוא דאין נמכרין, הא בביתו נמכרין. והכא משמע דמעשר אינו נמכר כלל לא בבית ולא באיטלז. ומשני לה שפיר. מפי רבי.
<h2>דף מא.</h2>
[ב"ק מ' ע"ב] מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע וכו'. ובתמורה [כ"ח ע"ב] פריך אימא איפכא, ומשני דגבי רובע ונרבע כתיב לשון בהמה, ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת, וגבי נעבד כתיב לשון בקר, וימירו את כבודם בתבנית שור. והתם נמי וגם בבכורות פרק מומין [מ"א ע"א] פריך והא בני קטלא נינהו ומשני על פי עד אחד או על פי הבעלים איצטריך קרא למיסר, דהא להדיוט הוא מותר, והכי נמי לגבוה היה מותר אי לאו דאסרו הכתוב. הכי דייק אם נאמר נוגח ורובע למה נאמר נעבד, דהא פשיטא דנעבד קל מתרווייהו שאינו נהרג אפילו ברצון, וצריך קרא יתירא למעוטיה. מן הבקר להוציא את הנעבד. ואל יטעה אדם להקשות אמאי איצטריך האי קרא לרובע ונרבע ונעבד, והא נפקא להו מדתנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז. ומייתי לה בע"ז פרק אין מעמידין [כ"ג ע"ב], דממעט התם לתנא דבי רבי ישמעאל רובע ונרבע ממשחתם בם מום בם, דהיינו לשון השחתה. דיש לתרץ דבתמורה פרק כל האסורין מפרש בהדיא דתנא דבי רבי ישמעאל פליג אהך ברייתא, דמייתי לה התם וקאמר בתר הכי והאי תנא מייתי לה מהכא דתניא הרובע והנרבע וכו' שנאמר כי משחתם בם מום בם, ותנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא וכו'. מפי רבי.
<h2>דף מח.</h2>
[קונטרס ברירה לרבינו יעקב מקורבייל] (ב"ק ט' ע"א) רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. והכי פוסק הילכתא פרק בית כור בבבא בתרא [ק"ז ע"א], דאמרינן התם אמימר דאמר בטלה מחלוקת והילכתא בטלה מחלוקת. הרי משמע האחין שחלקו יורשין הוו. ותימה דהא בפרק המוכר את הבית וגם בפ"ק דב"ב [ז' ע"ב] משמע דלקוחות הוו, דאמרינן התם האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ולא [סולמות] זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא [אמת המים] זה על זה. זהו מטעם דלקוחות נינהו ומוכר בעין יפה מוכר. כדמסיק לעיל מינה התם [ב"ב ס"ד ע"ב], מחלוקת דרבנן ור"ע פלוגתייהו אם מוכר בעין יפה או בעין רעה מוכר. וקא פסקי רב ושמואל הילכתא. שמואל כר"ע דקסבר מוכר בעין יפה מוכר ורב כרבנן דאמרי בעין רעה מוכר, עד דקא מסיק נימא רב ושמואל אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין אין להן דרך זה על זה. משמע דמטעם דלקוחות הן ומוכר בעין יפה מוכר, ומשמע דהכי הילכתא דהכי קא מסיק התם הזהרו בהן דהלכות קבועות הן. והכי נמי משמע בקידושין דלקוחות הן, דאמרינן פרק האיש מקדש בתחילתו [קדושין מ"ב ע"א], אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות, והכי הילכתא דהא אמרינן בכוליה תלמודא הילכתא כרב נחמן בדיני. ונראה לרבינו תם [ספר הישר סימן קי"ד] דודאי הכי הילכתא דאחין שחלקו לקוחות הן, כדמוכח ההיא דפרק המוכר את הבית וגם פ"ק דב"ב וגם ההיא דקידושין פרק האיש מקדש. והאי דקאמר פרק בית כור הילכתא בטלה מחלוקת דמשמע דפסיק כרב דאמר יורשין הוו, נראה לרבינו תם דלאו דווקא קאמר רב דיורשין הן, אלא הכי פירושה כיורשין הן דקסבר דכלקוחות באחריות דמו, דהא נמי דפסיק דבטלה מחלוקת משום דכלקוחות באחריות דמו, והוא הדין אפילו רב יודה דאחין שחלקו לקוחות הן. ויש ספרים דגרסינן בהו "רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו כיורשין הוו". ואומר רבינו תם, תדע דהכי הוא פירוש יורשין כיורשין, דלאו דווקא יורשין ממש, דהא הכא רב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו, ואי אמרת יורשין ממש, הא אמרינן בגיטין בתחילת כל הגט [כ"ה ע"א] רבי אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. הרי משמע התם דרב אסי סבר דלקוחות הן, והכא מספקא ליה, ורב אסי ור' אסי אחד הוא, אך עד שלא נסמך היו קוראין אותו רב אסי ואחר כך כשנסמך קראוהו רבי אסי. וזה דוחק לומר דרב אסי לחוד ורבי אסי לחוד, דשניהם אחד הם כדפירשתי. אי נמי הא דידיה הא דרביה נמי דוחק הוא, דנימא וליה לא סבירא ליה. ואם נפרש כיורשין אז לא יקשה מידי, דנפרש כלקוחות באחריות.
והשתא מאחר שפסקנו דלקוחות הן, אם כן אין ברירה. והכי נמי פסיק הילכתא בשילהי ביצה [ל"ח ע"ב] (פי ר') כר' אושעיא דאמר יש ברירה בדרבנן אבל באורייתא אין ברירה. ותימה דבמסכת נדרים פסקינן פרק השותפין [מ"ו ע"ב] הלכה כר' אליעזר בן יעקב גבי הא דאמרי' השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר וראב"י מתיר דזה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו, ופסיק התם רב הונא ור"א הלכה כר' אליעזר. וכן בכל דוכתא אמרינן [יבמות מ"ט ע"ב] משנת ר' אליעזר [בן יעקב] קב ונקי. ובעל כרחין טעמא דר' אליעזר משום ברירה, כדמוכח במכילתין פרק שור שנגח את הפרה [נ"א ע"ב] דאמרינן התם עבר עליו הראשון ולא כיסהו ראשון מאימת מיפטר וכו' כתנאי המדלה מים מן הבור ובא אחר ואמר לו הנח לי ואני מדלה כיון שהניחו משתמש פטור, ורבי אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו דלי, במאי קא מיפלגי ר"א [סבר] יש ברירה וכו', עד ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו' רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וכו', במאי קא מיפלגי ר"א סבר יש ברירה. וקא פסיק הילכתא הכי בנדרים. אלמא הילכתא דיש ברירה. ותירץ רבינו תם נשמתו עדן לעולם הילכתא אין ברירה, והא דקא פסיק בנדרים הילכתא כרבי אליעזר בן יעקב הכי פירושה, הילכתא כותיה ולא מטעמיה, דאילו טעמיה דרבי אליעזר משום ברירה, והילכתא כותיה היינו מטעמא דקיימא לן דשותפין לא קפדי אהדדי, דאדריסת הרגל לא קפדי אינשי וכל שכן שותפין, אבל ביש ברירה לא קיימא לן כותיה. ואע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי, היכא דמוכח תלמודא דלית הילכתא הכי לא סמכינן עלה. אלא הכי הילכתא כדפסיק רבינו תם דאין ברירה כדפרישית. וכדמוכח בשילהי ביצה דוודאי בדאורייתא אין ברירה.
והשתא מאחר דקיימא לן דאין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הן כמו שהוכחתי, ומחזירין זה לזה ביובל, וגם קיימא לן בכולי תלמודא דהילכתא כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף, כדאמרינן בריש החולץ [יבמות ל"ו ע"א] הילכתא כר"ל בהני תלת ומייתי הא דמת הבן בחיי האב דאמר ר"ל קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף, אם כן היאך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש, אם כן לא משכחת חד דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, כדאמרינן התם בגיטין בשילהי השולח [מ"ח ע"א] אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ דלא משכחת דמייתי ביכורים וכו'. דרבי יוחנן ס"ל האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל. א"כ לא היה שום אדם מביא ביכורים, דהא גבי ביכורים כתיב אדמתך, אם היינו אומרים קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ לא היה שום אדם שיהיה לו גוף הקרקע אלא חד בר חד, דהא מחזירין זל"ז ביובל. ואנן סבירא לן האחין שחלקו לקוחות הן וגם כר"ל. א"כ היאך נמצא ידינו ורגלינו בבה"מ. ותירץ רבינו תם נשמתו עדן דודאי בכל דוכתא אמרינן הילכתא כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי, לבד מביכורים ושדה אחוזה. דהא בביכורים כתיב "ולביתך" מלמד שמביא אדם ביכורי אשתו וקורא ואע"ג דאין לו בהן אלא פירות, קמ"ל דהכא קנין פירות כקנין הגוף דמי. והכי נמי גבי שדה אחוזה כיון דכתיב אשר לא משדה אחוזתו, דבא לגלות על מת אביו ואחר כך הקדישה שהיא שדה אחוזה לר' מאיר, א"כ מגיד לנו הכתוב דהכא קנין פירות כקנין הגוף דמי. וה"ה נמי לר' יהודה ור' שמעון, אלא אינהו עוד מוסיפין ודורשין משדה לרבות הקדישה ואחר כך מת אביו. והשתא לפי"ז שנחלוק בין שדה אחוזה לשאר קנין פירות לא יקשה כלום דרבי יהודה אדרבי יהודה, אפילו לפי ספרים דגרסי אמר רב נחמן בר יצחק בעלמא קסברי ר' יהודה ור' שמעון דקנין פירות כקנין הגוף דמי. ובחזקת הבתים [ב"ב נ' ע"א] משמע דר' יהודה סבר לאו כקנין הגוף דמי, דאמרינן התם המוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום וכו' עד ר' יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה. ולפירוש זה שחילקתי בין שדה אחוזה לשאר קניני פירות לא יקשה מידי.
ועוד אומר רבינו תם נשמתו עדן תדע דלית הילכתא כר"ל בביכורים, מדלא הביאה בהחולץ אלא אותה דהכותב נכסיו. גם בגיטין כשאמר על פלוגתייהו דגבי ביכורים ואזדו לטעמייהו, ולא רצה להביא ההיא דהכותב נכסיו לבנו, משום דלא מיירא בביכורים ולא דמיא לביכורים. ואע"ג דאמרינן בגיטין קרא ומתניתא מסייעא לר"ל, לית הילכתא כוותיה בביכורים. וכמו כן תמצא בהזהב בבבא מציעא [מ"ח ע"א] דקרא ומתניתא מסייעו לר"ל, דאמר התם משיכה קונה מן התורה, וקיימא לן הלכה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. והא דאמרינן בהשולח קסברי רבי יהודה ורבי שמעון דקנין פירות כקנין הגוף דמו גבי ביכורים ושדה אחוזה, כי היכי דלא תיקשי דר' יהודה אדר' יהודה כדפרישית.
ואין נראה לרב יצחק בר שמואל, חדא אפילו כפי דבריו של רבינו תם שרוצה לחלק בין ביכורים לשאר קנין פירות לא היה לו לחלק כך, דבביכורים אמרינן דקנין פירות כקנין הגוף דמי משום דכתיב ולביתך, משום דביש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"ב] אינו מחלק כך גבי הכותב נכסיו דאיפלגו ר' יוחנן וריש לקיש ופריך עלה והא איפליגו בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות, ומתרץ אמר לך ר' יוחנן אע"ג דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי איצטריך סד"א אבא לגבי ברא אחולי אחיל קמ"ל. ואי היה חילוק בין ביכורים לשאר מילי משום קרא, הוה ליה למימר סד"א הני מילי לענין ביכורים דאיכא קרא אבל הכא אימא לא קמ"ל, ומדלא קאמר הכי ש"מ דליכא מידי חילוק משום קרא. אלא הכי הוה ליה לתרץ, דהא דאמרינן בהחולץ הילכתא כר"ל היינו דווקא בההוא דקמייתי התם הכותב נכסיו, וטעמא כדאמרינן לקמן ביש נוחלין משום דאבא לגבי ברא אחולי אחיל. אבל בכל שאר מקומות אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי כר' יוחנן, ולא קיימא לן כר"ל, ולהכי מייתינן ביכורים. ותדע דלא מייתי התם אלא ההיא דהכותב נכסיו וכו'. וגם הא דמחלק רבנו תם נשמתו עדן בין שדה אחוזה לשאר קנין פירות לא נהירא לרבינו יצחק בן שמואל, דהכי סוגיא דהתם משמעת דהא דס"ל קנין פירות כקנין הגוף גורם להעמיד כך הפסוק, ואי הוה סבירא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף לא הוה דרשינן ליה לקרא הכי, אם כן אין הטעם בשביל קרא אלא בשביל הסברא. ואם תאמר דאם כן כיון דאין חילוק בין שדה אחוזה לשאר מילי, אם כן תיקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה כדפרישית לעיל. וי"ל דלאו פירכא היא. ולא מיבעיא להנך ספרים דגרסי "לכולי עלמא קסבר ר' שמעון קנין פירות כקנין הגוף דמי", דלא קאי אדרבי יהודה. אלא אפילו כפי הנך ספרים דגרסינן בהדיא בעלמא "לרבי יהודה ורבי שמעון וכו"' אפילו הכי לק"מ, דלא קאמר בשביל שכך הוא אמת, אלא לרווחא דמילתא קאמר, כלומר מהכא לא מצית למישמע מידי דאיכא למימר דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי והכא היינו טעמייהו משום דכתיב משדה אחוזתו.
וגם אין נראה לר' יצחק בר שמואל מה שאומר רבינו תם נשמתו עדן דקיימא לן כר' יוחנן דאמר לקוחות הן, משום דהתם פרק בית כור משמע דפוסק הילכתא כרב דיורשין הן. ומה שהוא מפרש כיורשין אין נראה לו, דבעל כרחין במילתיה דרב אסי מספקא ליה אי כיורשין היינו יורשין דווקא, דהכי מוכח בבכורות בפרק יש בכור [מ"ח ע"א] דאמר התם דכו"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ודכו"ע אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכו"ע אית להו דרב פפא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קא מיפלגי וכו'. פירוש שאין לו לגבות אלא חצי מטעמא דשמא יורשין הן ומלוה על פה גובה מן היורשין. הרי משמע דיורשים דקאמר רב אסי היינו דווקא קאמר יורשין ולא כיורשין. דאי הוו כיורשין, דהיינו כלקוחות באחריות, אם כן אפילו חצי חמש לא היה גובה דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות. אלא ודאי יורשין היינו יורשין גמורין ומשום דיש ברירה. והאי דקא פריך רבינו תם נשמתו עדן דרב אסי אדרב אסי, דאמר וכי מספקא ליה לרב אסי דיורשין הן והאמר רב אסי א"ר יוחנן דאחין שחלקו לקוחות הן וכו', לא קשיא מידי. דאיכא כמה שינויי. חדא דאיכא למימר הא דידיה הא דרביה. ועוד דאיכא למימר רב אסי לחוד ורבי אסי לחוד. ועוד אפילו אי רב אסי אית ליה ההיא סברא דמחזירין זה לזה ביובל, י"ל משום דמספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו הילכך גבי יובל דלחומרא קאמר דלקוחות הוו, דקחשיב ליה חומרא התם, דקא' התם בסמוך וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן וכו' עד אי אשמועינן שזה משום דלחומרא, הרי משמע התם דחומרא היא. ואע"ג דר' יוחנן לא קאמר בשביל חומרא, דאפילו לקולא סבר ר' יוחנן דאין ברירה, דקאמר התם ר' יוחנן לעיל מינה גבי הא דתנן [גיטין כ"ה ע"א] אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש וכו' וא"ר יוחנן בגמרא אפילו האחרון אינו פוסל והיינו משום דאין ברירה לאיזו נכתב, והיינו לקולא דאינו פוסל. אבל רב אסי אמרו בשביל חומרא, דגבי גט נמי התם אזיל רב אסי לחומרא, דאמרינן התם וכן אמר ר' אסי כולן פסולין חוץ מן האחרון, ומשמע דאחרון פוסל ויש ברירה, והיינו משום דאזיל לחומרא. ובזה ודאי מוכח דמספקא ליה ואזיל בזה לחומרא ובזה לחומרא דאי לא תימא הכי אם כן הוה קשיא התם דר' אסי אדר' אסי, דמשמע לעיל דר' אסי אית ליה ברירה, דקאמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון, ובתר הכי קאמר אחין שחלקו לקוחות הן ומשמע דלית ברירה. אלא ודאי הכי אית לן למימר דאזיל הכא לחומרא והכא לחומרא. והיכא דיורשין הן הוי חומרא קאמר דיורשין הן, והיכא דלקוחות הן הוי חומרא קאמר לקוחות הן. והא דקאמר בקידושין אמר רבא אמר רב נחמן אחין שחלקו הרי הן כלקוחות, אין ראייה משם דאין ברירה. ולעולם יש ברירה ויורשין הן, והאי דקאמר הרי הן כלקוחות, פירושה כלקוחות דאי טעו בפחות משתות וכו', כדמפרש התם טעמא משום דפחות משתות מחלי אהדדי טפי לא מחלי. וכן מוכח הלשון דקאמר הרי הן כלקוחות. וכן יש לפרש ההיא דלעיל דהמוכר את הבית דאין להן דרך זה על זה, לאו משום דלקוחות הן, אלא אפילו הוו יורשין, דקסבר שמואל, דעל דעת כן חולקין שלא יהיה לכל אחד ואחד בחלק חבירו כלום.
ולהכי נראה להרב יצחק בן שמואל לפרש דיש ברירה והכי נמי מוכח בנדרים דפוסק הילכתא כרבי אליעזר בן יעקב. והא דפסיק מר זוטרא בשילהי ביצה כרבי אושעיא דיש ברירה בדרבנן אבל בדאורייתא אין ברירה, יש לפרש היינו משום דסבר מר זוטרא בדאורייתא אין ברירה איצטריך ליה לפסוק דבדרבנן יש ברירה, אבל אנן קיימא דאפילו בדאורייתא יש ברירה, כדמוכח בשילהי פרק בית כור ובנדרים. אי נמי סתם פסיק הילכתא כר' אושעיא ולא קאמר בהדיא בדרבנן. ואע"ג דר' אושעיא גופיה ס"ל דדווקא בדרבנן כדמוכח התם, מר זוטרא פסיק ליה לא שנא דאורייתא מדרבנן. ועוד מייתי הרב יצחק בר שמואל ראייה דיש ברירה מהא דתנן בתמורה פרק כל האסורין [ל' ע"א] וכן שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב, שכנגד הכלב אסורין, ושעם הכלב מותרין. (על הם) [שניהם] הם ולא וולדותיהם וכו'. ופריך בגמרא, אמאי תיפוק חד להדי כלבא והנך לישתרו. וזה סתמא דתלמודא פריך התם, א"כ יש ברירה והוברר הדבר שאותו היה כנגד הכלב. ומשום דס"ל דיש ברירה פריך. דהכי מוכח בבכורות פרק בתרא [נ"ז ע"א] דלא מצי למיפרך הא פירכא אלא משום דיש ברירה, דהתם פריך למ"ד יש ברירה, דקאמר התם הכי בהדיא ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מינייהו לבהדי כלב ולישקול והנך לישתרו.
ומיהו אין להביא ראייה דיש ברירה מההיא דפרק מי שאחזו קורדייקוס [גיטין ע"ה ע"ב] דאמרינן התם אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי יהיה גט ואם לא מתי לא יהא גט. ואם מתי יהא גט היינו בעל כרחין משום ברירה, כדמוכח בפרק כל הגט [גיטין כ"ה ע"ב], דלכי מיית הוי גיטא היינו משום ברירה, משום דאין זה כשאר ברירות. דבעל כרחין אית לחלק בין ההיא ברירה דבשעת ספיקה מברר ואומר לכשיהיה אותו דבר יהיה כך וכך ובין שאר ברירות בשעת ספיקה לא ידעינן בירור כלל. דאי לא כן תיקשי דשמואל אדשמואל, התם סבר שמואל יש ברירה, והכא בשמעתין קאמר שמואל ויתר דקסבר לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות, אלמא סבירא ליה דאין ברירה. וגם בפרק בית כור נמי משמע דשמואל לית ליה ברירה כדפרישית. ועוד אמרינן בשילהי ביצה [ל"ז ע"ב] שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות אמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה. ודייק התם מאי קסבר רב, אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה נמי לישתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה. (ודייק התם מאי קסבר וכו') מכלל דשמואל דקאמר אפילו חבית אסורה משום דקסבר אין ברירה. הרי השתא בדרבנן לשמואל לית ליה ברירה כל שכן בדאורייתא, דהכי מוכח התם בביצה דאפילו רבי אושעיא דאמר יש ברירה הני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא, אם כן תיקשי דשמואל אדשמואל. אלא על כרחין יש לחלק בין דיני ברירות כדפרישית. מיהו במרובה משמע דאין חילוק, דהתם פריך לרבי יוחנן דאמר יש ברירה גבי כל המתלקט מזה יהא מחולל על מעות הללו, דהיינו ברירה שהוא מברר ואומר בשעת ספיקה, ודומה לאם מתי, ואפילו הכי פריך ליה מההוא דא"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ולא מחלק בין הברירות. וצריך עיון.
ועוד יש למצוא יד ורגל כי האי גונא, דאע"ג דפסקינן בביצה דבדאורייתא אין ברירה, על כרחין כיון דאמר רחמנא לאיתויי ביכורים, הילכך אחין שחלקו יורשין הן, ולענין חלוקת אחין בעל כרחין יש ברירה, דאי לאו הכי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד. ומהאי טעמא נמי פסיק בשילהי פרק בית כור הילכתא בטלה מחלוקת, דהא ילפינן מביכורים דכל אחין שחלקו יורשין הן. אבל בעלמא סברא היא דאין ברירה בדאורייתא כדמוכח בביצה, ולא ילפינן מחלוקת אחין, דשאני התם דגלי קרא אבל סברא היא למימר בעלמא בדאורייתא אין ברירה. ר' יעקב דקורביל. ותו לא מידי.
[ב"ק ט' ע"א] רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. לפירוש הקונטרס או רביע במעות, יש לפרש הטעם דלהכי יכול לסלקו במעות אם ירצה דאמר ליה אנא מסליקנא לבעל חוב במעות מחלקי ובשביל שלא היו לך מעות איני רוצה להפסיד נחלתי ואתן לך מעות מה שהייתי נותן לבעל חוב, מפי רבי. וכן פירש רבינו שמואל בבבא בתרא פרק בית כור [ק"ז ע"א]. ובתוספות הקשה על פירוש זה, לימא ליה האיך, עדיין תסלקינו, תן לו מעות והוא יחזיר לך קרקע. דקיימא לן שומא הדרא לעולם בפרק המפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב]. ותריץ, הני מילי אם רוצה לפרוע הכל במעות, אבל הכא שרוצה לפרוע (חלקו) [חציו] במעות וליתן חצי קרקע, יכול לומר בעל חוב או תן לי הכל במעות או תן לי הכל בקרקע. הילכך הוא גבה לו שלא יוכל שוב לסלקו במעות. הילכך יתן לו רביע במעות. תוספות. ועוד י"ל דהכא מיירי כגון שאותו בעל חוב זבנה, דאז שומא לא הדרא, כדאיתא בהמפקיד. ויותר מיושב לשון ראשון שפירש בקונטרס או רביע במעות, מלשון אחרון שפירש ורביע במעות, ואיצטריך לפרושי אי כיורשין הוו אי כלקוחות הוו היינו כלקוחות באחריות ואין סוגיית התלמוד כזה הענין, דכל היכא דמעיקרא פליגי תרי אמוראי, ובתר הכי השלישי אומר דמספקא ליה, משמע דמספקא ליה אי כמר אי כמר. ואין דרך להוסיף סברא שלישית חדשה. הילכך נראה לפרש אי כיורשין הוו כרב, אי כלקוחות הוו כשמואל דהיינו כלוקח שלא באחריות. דאז צריך לנו לומר "או רביע" כפירוש ראשון שבקונטרס. אבל גירסת הספרים דגרסינן בהו "שלשה אחין" אי אפשר להיות לא כפירוש ראשון ולא כפירוש אחרון. ונראה פר"ח עיקר והכי פירושה נוטל רביע חלקו בקרקע ורביע חלקו במעות, מספקא ליה אי כיורשין הוו כרב אי כלקוחות הוו [היינו] כלוקח שלא באחריות כשמואל. והא נמי מספקא ליה שמא כלקוחות באחריות הוו. ואע"ג דבספרים אין יותר אלא אי כיורשין הוו אי כלקוחות הוו, ולקוחות באחריות אינו מזכיר, טורח היה לו להאריך בלשון וקאמר בקוצר אי כלקוחות הוו. ואותם לקוחות מספקא [ליה] אי כלוקח באחריות אי כלוקח שלא באחריות. הרי חצי חלקו הוא מפסיד דשמא הוא לוקח שלא באחריות, והחצי יש לו דממון המוטל בספק חולקין. ובאותו החצי מספקא לן אי מחמת זה לוקח דהוי כיורשין ויש לו ליקח בקרקע, או מחמת דהוי לוקח באחריות ויש לו ליקח במעות, הילכך נוטל רביע חלקו בקרקע ורביע חלקו במעות. ולפירוש זה אפשר להיות גירסת "שלשה אחין". מיהו אין לידע הטעם אמאי נקט שלשה, הכי נמי יותר או פחות. הילכך נראה למיגרס סתם "האחין שחלקו" וכן מצאתי בספרים. מיהו הא דהוה בעי לאוקומי כספים הרי הן כקרקע אמילתיה דקאמר בשני אחין שחלקו וכו' אי לאו דקשיא ליה הא אמרה חדא זימנא, אינו מיושב כל כך לכל הפירושים כמו לפירוש ראשון שבקונטרס שפירש או רביע במעות, דהשתא שייך למימר כספים הרי הן כקרקע, כלומר כמו שיכול ליתן קרקע כמו כן כספים. אבל להנך פירושי דמפרשי דווקא רביע בקרקע ורביע במעות מאי קאמר כספים הרי הן כקרקע, אי משום דיהיב ליה כספים וקרקע נמי הוה מצי למימר קרקע הרי הוא ככספים, דהא מן הדין יש לו ליתן כספים וקרקע. מפי רבי. ונראה דמשום הכי אמרינן הכא ממון המוטל בספק חולקין ואין אנו אומרים המוציא מחבירו עליו הראייה דאין כאן אחד שהיה מוחזק בממון, דהאי דאית ליה חצי קרקע לא חשיב מוחזק בממון דכיון דאי הוו יורשין בטלה מחלוקת, ומתחילה לא היתה חזקתו חזקה אלא בין שניהם היה אותו קרקע מוחזק ועומד ליחלק, והחצי האחד הוא של בעל חוב. ומה שהקשה בתוספות מבבא מציעא פרק השואל [ק"ב ע"ב], דאמרינן התם גבי אחד ששכר מרחץ וכו', ומשמע התם דכיון דמספקא לן אמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה. לא דמי להכא, דהתם בעל המרחץ הוא מוחזק במרחץ, דשלו היה מעולם ואמרינן התם קרקע בחזקת בעליה קיימא. אבל הכא כיון דנטל בעל חוב חלקו של אחד, נמצא דחצי אחר בחזקת שניהם עומד אם שמא דיורשין הוו. מפי רבי.
<h2>דף מט.</h2>
[ב"ק י"א ע"ב] בכור שנטרף. מה שפירש הקונטרס נהרג, וקמ"ל דא"צ לפדותו דסד"א אי לא נהרג הוה חי קמ"ל. ולא נהירא לריב"א דלפי פירושו משמע דהא דצריך ל' יום לאפוקי מתורת נפל אבל אי ידעינן בבכור בברור שאינו נפל כגון שכלו חדשיו משמע דא"צ לשהות ל' יום. והא ליתא, דהא קיי"ל דאפילו כלו לו חדשיו אפילו הכי צריך ל' דגזירת הכתוב הוא ופדויו מבן חודש תפדה. ואע"ג דמהאי קרא נפקא לן [שבת קל"ה ע"ב] כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה, הא לאו משום דלא הוה ממעט אלא נפל בלבד קאמר אלא מטעמא קא יליף למה הקפידה תורה גבי פדייה שיהא קיים חודש ולא יותר. אלא משום דבעי למימר כיון ששהה חודש הרי ודאי יצא מכלל נפל בין כלו לו חדשיו בין לא כלו לו חדשיו אבל בתוך החודש פעמים לא יצא מכלל נפל. מיהו ה"ה אפילו קים לן שכלו לו חדשיו ומת בתוך ל' דאינו נפדה, דכתיב ופדויו מבן חודש בכל ענין. וראייה לדבר דאמרינן [שבת קל"ה ע"ב] נמי שמונת ימים בבבהמה אינו נפל ומיום השמיני ירצה לקרבן וגו', והא ודאי אי אפשר לומר דלא נתמעט תוך שמונה לקרבן אלא לענין נפל בלבד אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו יהא ראוי להקריב אפילו בתוך שמונה, דהא לא אשכחן בשום מקום שיהא זה חילוק, אלא כל תוך שמונה חשבינן ליה כמחוסר זמן אפילו קים לן שכלו לו חדשיו. אלא מטעמיה [הוא] דקא יליף מה טעם הקפידה תורה בקרבן של שמונה ימים משום דתוך שמונה ימים לא יצא מתורת נפל אבל לאחר שמונה בברור יצא מכלל נפל, כמו כן גבי בכור. ועוד דלשון נטרף אינו משמע נהרג. ואי בטרפו ארי קאמר, הוה ליה למימר בכור שטרפו ארי אי נמי שאכלו ארי, כדמסיק במסכת שבת נפל מן הגג ואכלו ארי וכו'. ונראה לרבי דא"צ להקשות מסברא כמו שהקשה יב"א, דהא בהדיא יש ראיה ממסכת ראש השנה מפרק קמא [ו' ע"ב], דאמרינן התם בכור מאימתי מונין לו שנה, חד אמר משעה שנולד וחד אמר משעה שנרצה להרצאה, ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום, תם משעת הרצאה, ובעל מום משעה שנולד. ופריך בעל מום מי מצי אכיל ליה משנולד ושני דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. אבל בתם משמע אע"פ שכלו לו חדשיו ולית ביה ספק נפל לא מנינן ליה אלא משעת הרצאה, א"כ משמע דהא דאמר קרא מיום השמיני לא אמר משום ספק נפל. ומה לי בכור אדם ומה לי בכור בהמה. והא דאמרינן כל ששהא וכו' הא לא שהא ספיקא הוי, פירושו כדפרש' לעיל. ולהכי נראה לפרש בכור שנטרף היינו דוקא נטרף שנולדו בו סימני טריפות בתוך שלושים אין פודין אותו ואפילו הוא חי טובא, דחשבינן ליה כאילו הוה מת בתוך שלשים. וראיה לדבר דאמרינן בתלמוד ירושלמי [קדושין פ"א ה"ד] בעו מיניה מפלוני בכור שנטרף מהו, אמר ליה כמי שמת דמי. אלמא משמע דנטרף היינו שנולדו בו סימני טריפות. ועוד יש ראיה ממנחות פרק הקומץ [ל"ז ע"א] דאמרינן התם בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים באיזה מהם מניח תפלין, א"ל אי קום גלי אי קבל עלך שמתא, אדהכי אתא ההוא גברא דאיתיליד ליה ינוקא דאית ליה שני ראשים בעא מיניה כמה בעינא ליתן לכהן ה' סלעים או י' סלעים. אתא ההוא גברא תנא ליה חייב ליתן לו י' סלעים. איני והתני רמי בר אבא מתוך שנאמר פדה תפדה את הבכור שומע אני אף נטרף ת"ל אך חלוק. וההוא נטרף על כרחיך היינו שנולדו בו סימני טריפות משום כל ייתור כנטול דמי, דבע"א לא מיתוקמא סוגיא דהתם, וממעט ליה מאך חלק. מפי רבי.
<h2>דף נ:</h2>
[ב"ק ל"ו ע"ב] ושל דבריהם כסף מדינה. ואי תיקשי בשילהי [החובל] [צ' ע"ב] והא רבי יוסי הגלילי קאמר מנה ואמרינן מנה צורי, אלמא דדבריהם נמי איכא כסף צורי. ועוד אמרינן בכתובות בשילהי אע"פ [ס"ה ע"ב] אההיא מתניתין דנותן לו כלים של חמשים זוז, אמר אביי חמשים זוזי פשיטי, מדקתני במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו, אי (ס"ל) [סק"ד] חמשים זוז ממש עני מנא ליה אלא ש"מ חמשין זוזי פשיטי. ואי סבירא ליה דבשל דבריהם ליכא כסף צורי כלל, מה היה צריך אביי לדקדק מדקתני במה דברים אמורים, תיפוק ליה דכסף דדבריהם הוא ולא הוי אלא כסף מדינה. תריץ דהא דקאמר רב אסי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, היינו בסלע דווקא. וכן מוכח בקידושין בפ"ק [י"א ע"א] ובבכורות פרק יש בכור [נ' ע"ב], דהתם פריך אמילתיה דרב אסי מאי קמ"ל תנינא חמש סלעים של בן וכו', ומשני ושל דבריהם כסף מדינה איצטריך ליה דלא תנן כדתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע וכו'. הרי מדלא מתרץ התם דאשמועינן רב אסי דאפילו כסף שאינו שקלים הוי כסף צורי דלא תנן כדתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע. ומדקא מייתי הך דקתני סלע משמע דדוקא קאמר אסלעים. מפי רבי. רבינו תם נשמתו עדן. ולא מיבעי לרשב"ג דאמר פ"ק דכתובות [י' ע"א] כתובה דאורייתא, דיליף מכסף ישקול כמוהר הבתולות, שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, והתם שקלים כתיבי וכל שקלים של תורה כסף צורי, וחמשים שקלים של אונס ומפתה הוו מאתים דינר, דסלע(ים) ד' דינרים. אלא אפילו למאן דפליג עליה [דרשב"ג] דאמר כתובה דרבנן, נראה לרבי דבהא לא פליג עליה דמאתים זוז של צורי. דהכי משמע פרק בתרא דכתובות [ק"י ע"ב] דליכא בינייהו אלא הא דתנן נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל, נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, ואמרינן בגמרא מקולי כתובה שנו כאן רשב"ג אומר ממעות קפוטקיא, ואמרינן בגמרא קסבר כתובה דאורייתא. משמע התם דאפילו תנא קמא לא פליג אלא בהא דנותן לה ממעות קפוטקיא ואמר [ממעות] ארץ ישראל אבל מאתים מיהא נותן לה לתנא קמא כמו לרשב"ג. ואפילו מנה של אלמנה נראה לרבי דמנה צורי [הוא] אע"ג דכתובת אלמנה לדברי הכל מדרבנן. וראייה מהא דאמרינן בכתובות [י"ב ע"א], אמר רב [אשי] שתי תקנות הוו, מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה, כיון דחזו דקא מזלזלי בהו תקינו מאתן, כיון דקא חזו דקא מפרשי מינייהו דאמרי עד דנסבינן אלמנות כהנים נינסיב בתולה בת ישראל אהדרינהו למילתייהו. הרי משמע התם דכי הוו מאתים לאלמנה לא היה חילוק בין אלמנה לבתולה. ובבתולה הוכחנו דמאתים זוז של צורי. מפי רבי. ויש לדחות, דשמא כי תקינו לאלמנת כהנים מאתים, תקינו לה לגמרי כמו לבתולה מאתים זוז של צורי אבל מנה של כסף מדינה. ויש מפרשים אפילו מאתים של בתולה כסף מדינה. וקצת מיושב לפי דבריהם הא דאמרינן בהחובל [פ"ט ע"ב] כגון דלא נפישא מכתובה דאוריתא והוי הכל ארבעה זוזי, ומשום ארבעה זוזי לא מפסיד עשרים וחמשה. משמע דעשרים וחמשה זוזי הויא כתובה. מדקאמר סתמא עשרים וחמשה משמע אזוזי קאי [ומיירי בכתובת בתולה]. (והיינו) [והשתא] אתי שפיר, כיון דמיירי [בבתולה, הא דקאמר כגון דלא נפישא מכתובה דאורייתא. אלא אי אמרת דמיירי] באלמנה מאי קאמר כגון דלא נפישא מכתובה דאוריתא, והא כתובת אלמנה לדברי הכל מדרבנן כדמוכח פ"ק דכתובות [י' ע"א]. [ואפשר לומר] דלשון "דאורייתא" לאו דווקא, אלא הכי קאמר דלא נפישא מכתובה בדינר, שיש לה להיות לכל הפחות [דינר] ואין בה שום תוספת כתובה. וכן צריך לפרש נמי בעל כרחין [לפי] ההוא פירושא דמוקמינן לה בכתובת [בתולה] דכיון דקאמר לה כ"ה זוזי דהיינו מאתים של מדינה, אם כן בעל כרחין סבר כתובה דרבנן. דהא פשיטא למאן דאמר כתובה דאורייתא דמאתים היינו מאתים זוזי צורי, כדפרישית לעיל. מפי רבי. ותמה רבי למה נהגו עתה לכתוב בכתובת בתולה "דחזו ליכי מדאורייתא", ובכתובת אלמנה "דחזו ליכי מדרבנן". אע"ג דרשב"ג קאמר במתניתין [כתובות ק"י ע"ב] כתובה דאורייתא וקאמר רבי יוחנן [שם ע"ז ע"א] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, מיהו בההיא אין הלכה [כרשב"ג אלא הלכה כרב נחמן דהלכה] כרב נחמן בדיני, ורב נחמן סבר כתובה דרבנן דאמרינן פ"ק דכתובות [י' ע"א] אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תיקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה להכי הימנוהו שאם אמר פתח פתוח וכו'. מפי רבי.
[ב"ק ל"ו ע"ב] התוקע לחבירו נותן לו סלע. ופשטינן הכא בשמעתין סלע מדינה. רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה. ופשטינן בהחובל [צ' ע"ב] מנה צורי. ותימה לרבינו תם נשמתו עדן [ספר הישר סימן תקמ"ד] דלא חזינן פלוגתא כי האי גוונא בדבר שבאומד כגון הכא שמדין דמי הבושת זה אומר סלע מדינה וזה אומר מנה צורי דהיינו מאתים סלעים של מדינה. ועוד תימה דהכא משמע עבד עובדא רב יוסף כתנא קמא משמע דהכי הילכתא, ובפרק החובל עבד רבי יהודה נשיאה [עובדא] כרבי יוסי הגלילי משמע דהילכתא כרבי יוסי [הגלילי]. ונראה לו לפרש דלא פליגי אלא תנא קמא איירי בעני ורבי יוסי הגלילי בעשיר. וכן מוכח בהא שמעתא דלעני יהבינן סלע. דהך עובדא דבשמעתין בעני הוה מדקאמר איזיל ואיברי ביה נפשאי. וההוא עובדא דבהחובל בעשיר הוה.
[ב"ק ל"ו ע"ב] התוקע לחבירו נותן לו סלע. והיינו תקע ממש באזנו. והא דתנן לקמן המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומפרש בגמרא כגון שהכהו כנגד אזנו בכותל, דהיינו נמי תוקע. וי"ל דהתם גרמא בנזקין הוא והכא (נמי) מזיק בידים. ודיקא נמי דקתני התם כנגד אזנו ולא בתוך אזנו. מצאתי. סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן. ואע"ג דלעיל [כ"ז ע"א] הא שלח ליה רב נחמן לרב חסדא חסדא קנסא קא גבית בבבל, הכא איכא למימר דבושת ממונא הוא ומגבינן (ביה) [ליה] כדמוכח לעיל פ"ק דפריך התם [ה' ע"א], בושת דממונא הוא ליתני.
<h2>דף נג:</h2>
[ב"ק י"ב ע"ב] איתיביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו. והא דפירש בקונטרס, דהוה משמע לן בזמן שבית המקדש קיים דסתמא קרא דמרבה לענין חיוב אשם לא שייך אלא בזמן שבית המקדש קיים, אין נראה לרבי דאיכא למימר דאפילו בזמן שאין בית המקדש קיים נפקא מינה לכתוב על [פנקסו] לכשיבנה המקדש יביא אשם. אלא כך עיקר כמו שמדקדק בהדיא בתמורה פ"ק [ח' ע"א] אימת אילימא בזמן הזה והא דומיא דשלמים קתני. מפי רבי. ואם איתא לישני ליה הא רבנן והא רבי יוסי הגלילי. תימה מאי קא פריך, דמנא ליה דהאי דמתרץ כי אמר ר' יוסי מחיים, לא מוקי לה בבכור בחוצה לארץ, דילמא איהו נמי מוקי בבכור בחוצה לארץ. ועוד אדפריך ליה מבכור, ליסייעיה משלמים, דמשמע דמאן דאמר לרבות שלמים שהם ממונו. אלא כך עיקר, דלא פריך משלמים אלא אמתנות כהונה, דאיהו לא חילק בין מתנות כהונה לשאר. אם כן משמע דאפילו במתנות כהונה רוצה לומר שמחיים הוי ממונו, ואהא קא פריך ואזיל ואם איתא לישני ליה וכו'. ומשני מתנות כהונה קאמ' פירוש כמו "אלא מתנות כהונה". אלא מפני שלא הוזכר האמורא בתחילה הילכך לא שייך למימר "אלא". מיהו האי תירוצא שיש חילוק בין לאחר שחיטה למחיים אמת הוא, כגון גבי שלמים דאמרינן במסכת ביצה [כ"א ע"א] בעלים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו, אבל מחיים הוו ממון בעלים כדאמרינן הכא למ"ד לרבות שלמים. ונראה לרבי דאי הוה מתרץ ליה נמי מעיקרא אההיא דקידושין דשאני מתנות כהונה דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו, אכתי הוה מצי למיפרך והיכא דאינם מתנות כהונה (אי) [מי] הוו ממונו והא קיימא לן במסכת ביצה גבי שלמים דבעלים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו בבשר. דאמרינן התם חציה של גוים וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ודייקינן התם נדרים ונדבות נמי אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשני כהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו, אלמא אפילו אינם מתנות כהונה אינם ממונו. וצריך [אתה] בעל כרחיך לפרש בין לאחר שחיטה למחיים גבי שלמים. מיהו הא לא הויא פירכא מההיא דביצה מנלן דמודה בה רבי יוסי הגלילי, כיון שלא הוזכר לשם רבי יוסי. מפי רבי. מיהו תימה דבקידושין [נ"ב ע"ב] אההיא מתניתא גופה, המקדש בחלקו, דדייקינן נימא מתניתין דלא כרבי יוסי הגלילי וכו', ומתרץ אפילו תימא ר' יוסי הגלילי כי א"ר יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה וכו', ולא פריך עלה מידי כדפריך הכא. מיהו אומר רבי דבהרבה מקומות אורחיה דתלמודא, דבחדא (מילתא) [דוכתא] אסיק לה לכולה מילתא שפיר, ובדוכתא אחריתי אינו חושש לדקדק כל כך. מפי רבי.
<h2>דף נז.</h2>
[קונטרס ברירה לרבינו יעקב מקורבייל] (ב"ק ט' ע"א) רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. והכי פוסק הילכתא פרק בית כור בבבא בתרא [ק"ז ע"א], דאמרינן התם אמימר דאמר בטלה מחלוקת והילכתא בטלה מחלוקת. הרי משמע האחין שחלקו יורשין הוו. ותימה דהא בפרק המוכר את הבית וגם בפ"ק דב"ב [ז' ע"ב] משמע דלקוחות הוו, דאמרינן התם האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ולא [סולמות] זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא [אמת המים] זה על זה. זהו מטעם דלקוחות נינהו ומוכר בעין יפה מוכר. כדמסיק לעיל מינה התם [ב"ב ס"ד ע"ב], מחלוקת דרבנן ור"ע פלוגתייהו אם מוכר בעין יפה או בעין רעה מוכר. וקא פסקי רב ושמואל הילכתא. שמואל כר"ע דקסבר מוכר בעין יפה מוכר ורב כרבנן דאמרי בעין רעה מוכר, עד דקא מסיק נימא רב ושמואל אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין אין להן דרך זה על זה. משמע דמטעם דלקוחות הן ומוכר בעין יפה מוכר, ומשמע דהכי הילכתא דהכי קא מסיק התם הזהרו בהן דהלכות קבועות הן. והכי נמי משמע בקידושין דלקוחות הן, דאמרינן פרק האיש מקדש בתחילתו [קדושין מ"ב ע"א], אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות, והכי הילכתא דהא אמרינן בכוליה תלמודא הילכתא כרב נחמן בדיני. ונראה לרבינו תם [ספר הישר סימן קי"ד] דודאי הכי הילכתא דאחין שחלקו לקוחות הן, כדמוכח ההיא דפרק המוכר את הבית וגם פ"ק דב"ב וגם ההיא דקידושין פרק האיש מקדש. והאי דקאמר פרק בית כור הילכתא בטלה מחלוקת דמשמע דפסיק כרב דאמר יורשין הוו, נראה לרבינו תם דלאו דווקא קאמר רב דיורשין הן, אלא הכי פירושה כיורשין הן דקסבר דכלקוחות באחריות דמו, דהא נמי דפסיק דבטלה מחלוקת משום דכלקוחות באחריות דמו, והוא הדין אפילו רב יודה דאחין שחלקו לקוחות הן. ויש ספרים דגרסינן בהו "רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו כיורשין הוו". ואומר רבינו תם, תדע דהכי הוא פירוש יורשין כיורשין, דלאו דווקא יורשין ממש, דהא הכא רב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו, ואי אמרת יורשין ממש, הא אמרינן בגיטין בתחילת כל הגט [כ"ה ע"א] רבי אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. הרי משמע התם דרב אסי סבר דלקוחות הן, והכא מספקא ליה, ורב אסי ור' אסי אחד הוא, אך עד שלא נסמך היו קוראין אותו רב אסי ואחר כך כשנסמך קראוהו רבי אסי. וזה דוחק לומר דרב אסי לחוד ורבי אסי לחוד, דשניהם אחד הם כדפירשתי. אי נמי הא דידיה הא דרביה נמי דוחק הוא, דנימא וליה לא סבירא ליה. ואם נפרש כיורשין אז לא יקשה מידי, דנפרש כלקוחות באחריות.
והשתא מאחר שפסקנו דלקוחות הן, אם כן אין ברירה. והכי נמי פסיק הילכתא בשילהי ביצה [ל"ח ע"ב] (פי ר') כר' אושעיא דאמר יש ברירה בדרבנן אבל באורייתא אין ברירה. ותימה דבמסכת נדרים פסקינן פרק השותפין [מ"ו ע"ב] הלכה כר' אליעזר בן יעקב גבי הא דאמרי' השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר וראב"י מתיר דזה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו, ופסיק התם רב הונא ור"א הלכה כר' אליעזר. וכן בכל דוכתא אמרינן [יבמות מ"ט ע"ב] משנת ר' אליעזר [בן יעקב] קב ונקי. ובעל כרחין טעמא דר' אליעזר משום ברירה, כדמוכח במכילתין פרק שור שנגח את הפרה [נ"א ע"ב] דאמרינן התם עבר עליו הראשון ולא כיסהו ראשון מאימת מיפטר וכו' כתנאי המדלה מים מן הבור ובא אחר ואמר לו הנח לי ואני מדלה כיון שהניחו משתמש פטור, ורבי אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו דלי, במאי קא מיפלגי ר"א [סבר] יש ברירה וכו', עד ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו' רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וכו', במאי קא מיפלגי ר"א סבר יש ברירה. וקא פסיק הילכתא הכי בנדרים. אלמא הילכתא דיש ברירה. ותירץ רבינו תם נשמתו עדן לעולם הילכתא אין ברירה, והא דקא פסיק בנדרים הילכתא כרבי אליעזר בן יעקב הכי פירושה, הילכתא כותיה ולא מטעמיה, דאילו טעמיה דרבי אליעזר משום ברירה, והילכתא כותיה היינו מטעמא דקיימא לן דשותפין לא קפדי אהדדי, דאדריסת הרגל לא קפדי אינשי וכל שכן שותפין, אבל ביש ברירה לא קיימא לן כותיה. ואע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי, היכא דמוכח תלמודא דלית הילכתא הכי לא סמכינן עלה. אלא הכי הילכתא כדפסיק רבינו תם דאין ברירה כדפרישית. וכדמוכח בשילהי ביצה דוודאי בדאורייתא אין ברירה.
והשתא מאחר דקיימא לן דאין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הן כמו שהוכחתי, ומחזירין זה לזה ביובל, וגם קיימא לן בכולי תלמודא דהילכתא כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף, כדאמרינן בריש החולץ [יבמות ל"ו ע"א] הילכתא כר"ל בהני תלת ומייתי הא דמת הבן בחיי האב דאמר ר"ל קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף, אם כן היאך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש, אם כן לא משכחת חד דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, כדאמרינן התם בגיטין בשילהי השולח [מ"ח ע"א] אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ דלא משכחת דמייתי ביכורים וכו'. דרבי יוחנן ס"ל האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל. א"כ לא היה שום אדם מביא ביכורים, דהא גבי ביכורים כתיב אדמתך, אם היינו אומרים קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ לא היה שום אדם שיהיה לו גוף הקרקע אלא חד בר חד, דהא מחזירין זל"ז ביובל. ואנן סבירא לן האחין שחלקו לקוחות הן וגם כר"ל. א"כ היאך נמצא ידינו ורגלינו בבה"מ. ותירץ רבינו תם נשמתו עדן דודאי בכל דוכתא אמרינן הילכתא כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי, לבד מביכורים ושדה אחוזה. דהא בביכורים כתיב "ולביתך" מלמד שמביא אדם ביכורי אשתו וקורא ואע"ג דאין לו בהן אלא פירות, קמ"ל דהכא קנין פירות כקנין הגוף דמי. והכי נמי גבי שדה אחוזה כיון דכתיב אשר לא משדה אחוזתו, דבא לגלות על מת אביו ואחר כך הקדישה שהיא שדה אחוזה לר' מאיר, א"כ מגיד לנו הכתוב דהכא קנין פירות כקנין הגוף דמי. וה"ה נמי לר' יהודה ור' שמעון, אלא אינהו עוד מוסיפין ודורשין משדה לרבות הקדישה ואחר כך מת אביו. והשתא לפי"ז שנחלוק בין שדה אחוזה לשאר קנין פירות לא יקשה כלום דרבי יהודה אדרבי יהודה, אפילו לפי ספרים דגרסי אמר רב נחמן בר יצחק בעלמא קסברי ר' יהודה ור' שמעון דקנין פירות כקנין הגוף דמי. ובחזקת הבתים [ב"ב נ' ע"א] משמע דר' יהודה סבר לאו כקנין הגוף דמי, דאמרינן התם המוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום וכו' עד ר' יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה. ולפירוש זה שחילקתי בין שדה אחוזה לשאר קניני פירות לא יקשה מידי.
ועוד אומר רבינו תם נשמתו עדן תדע דלית הילכתא כר"ל בביכורים, מדלא הביאה בהחולץ אלא אותה דהכותב נכסיו. גם בגיטין כשאמר על פלוגתייהו דגבי ביכורים ואזדו לטעמייהו, ולא רצה להביא ההיא דהכותב נכסיו לבנו, משום דלא מיירא בביכורים ולא דמיא לביכורים. ואע"ג דאמרינן בגיטין קרא ומתניתא מסייעא לר"ל, לית הילכתא כוותיה בביכורים. וכמו כן תמצא בהזהב בבבא מציעא [מ"ח ע"א] דקרא ומתניתא מסייעו לר"ל, דאמר התם משיכה קונה מן התורה, וקיימא לן הלכה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. והא דאמרינן בהשולח קסברי רבי יהודה ורבי שמעון דקנין פירות כקנין הגוף דמו גבי ביכורים ושדה אחוזה, כי היכי דלא תיקשי דר' יהודה אדר' יהודה כדפרישית.
ואין נראה לרב יצחק בר שמואל, חדא אפילו כפי דבריו של רבינו תם שרוצה לחלק בין ביכורים לשאר קנין פירות לא היה לו לחלק כך, דבביכורים אמרינן דקנין פירות כקנין הגוף דמי משום דכתיב ולביתך, משום דביש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"ב] אינו מחלק כך גבי הכותב נכסיו דאיפלגו ר' יוחנן וריש לקיש ופריך עלה והא איפליגו בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות, ומתרץ אמר לך ר' יוחנן אע"ג דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי איצטריך סד"א אבא לגבי ברא אחולי אחיל קמ"ל. ואי היה חילוק בין ביכורים לשאר מילי משום קרא, הוה ליה למימר סד"א הני מילי לענין ביכורים דאיכא קרא אבל הכא אימא לא קמ"ל, ומדלא קאמר הכי ש"מ דליכא מידי חילוק משום קרא. אלא הכי הוה ליה לתרץ, דהא דאמרינן בהחולץ הילכתא כר"ל היינו דווקא בההוא דקמייתי התם הכותב נכסיו, וטעמא כדאמרינן לקמן ביש נוחלין משום דאבא לגבי ברא אחולי אחיל. אבל בכל שאר מקומות אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי כר' יוחנן, ולא קיימא לן כר"ל, ולהכי מייתינן ביכורים. ותדע דלא מייתי התם אלא ההיא דהכותב נכסיו וכו'. וגם הא דמחלק רבנו תם נשמתו עדן בין שדה אחוזה לשאר קנין פירות לא נהירא לרבינו יצחק בן שמואל, דהכי סוגיא דהתם משמעת דהא דס"ל קנין פירות כקנין הגוף גורם להעמיד כך הפסוק, ואי הוה סבירא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף לא הוה דרשינן ליה לקרא הכי, אם כן אין הטעם בשביל קרא אלא בשביל הסברא. ואם תאמר דאם כן כיון דאין חילוק בין שדה אחוזה לשאר מילי, אם כן תיקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה כדפרישית לעיל. וי"ל דלאו פירכא היא. ולא מיבעיא להנך ספרים דגרסי "לכולי עלמא קסבר ר' שמעון קנין פירות כקנין הגוף דמי", דלא קאי אדרבי יהודה. אלא אפילו כפי הנך ספרים דגרסינן בהדיא בעלמא "לרבי יהודה ורבי שמעון וכו"' אפילו הכי לק"מ, דלא קאמר בשביל שכך הוא אמת, אלא לרווחא דמילתא קאמר, כלומר מהכא לא מצית למישמע מידי דאיכא למימר דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי והכא היינו טעמייהו משום דכתיב משדה אחוזתו.
וגם אין נראה לר' יצחק בר שמואל מה שאומר רבינו תם נשמתו עדן דקיימא לן כר' יוחנן דאמר לקוחות הן, משום דהתם פרק בית כור משמע דפוסק הילכתא כרב דיורשין הן. ומה שהוא מפרש כיורשין אין נראה לו, דבעל כרחין במילתיה דרב אסי מספקא ליה אי כיורשין היינו יורשין דווקא, דהכי מוכח בבכורות בפרק יש בכור [מ"ח ע"א] דאמר התם דכו"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ודכו"ע אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכו"ע אית להו דרב פפא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קא מיפלגי וכו'. פירוש שאין לו לגבות אלא חצי מטעמא דשמא יורשין הן ומלוה על פה גובה מן היורשין. הרי משמע דיורשים דקאמר רב אסי היינו דווקא קאמר יורשין ולא כיורשין. דאי הוו כיורשין, דהיינו כלקוחות באחריות, אם כן אפילו חצי חמש לא היה גובה דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות. אלא ודאי יורשין היינו יורשין גמורין ומשום דיש ברירה. והאי דקא פריך רבינו תם נשמתו עדן דרב אסי אדרב אסי, דאמר וכי מספקא ליה לרב אסי דיורשין הן והאמר רב אסי א"ר יוחנן דאחין שחלקו לקוחות הן וכו', לא קשיא מידי. דאיכא כמה שינויי. חדא דאיכא למימר הא דידיה הא דרביה. ועוד דאיכא למימר רב אסי לחוד ורבי אסי לחוד. ועוד אפילו אי רב אסי אית ליה ההיא סברא דמחזירין זה לזה ביובל, י"ל משום דמספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו הילכך גבי יובל דלחומרא קאמר דלקוחות הוו, דקחשיב ליה חומרא התם, דקא' התם בסמוך וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן וכו' עד אי אשמועינן שזה משום דלחומרא, הרי משמע התם דחומרא היא. ואע"ג דר' יוחנן לא קאמר בשביל חומרא, דאפילו לקולא סבר ר' יוחנן דאין ברירה, דקאמר התם ר' יוחנן לעיל מינה גבי הא דתנן [גיטין כ"ה ע"א] אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש וכו' וא"ר יוחנן בגמרא אפילו האחרון אינו פוסל והיינו משום דאין ברירה לאיזו נכתב, והיינו לקולא דאינו פוסל. אבל רב אסי אמרו בשביל חומרא, דגבי גט נמי התם אזיל רב אסי לחומרא, דאמרינן התם וכן אמר ר' אסי כולן פסולין חוץ מן האחרון, ומשמע דאחרון פוסל ויש ברירה, והיינו משום דאזיל לחומרא. ובזה ודאי מוכח דמספקא ליה ואזיל בזה לחומרא ובזה לחומרא דאי לא תימא הכי אם כן הוה קשיא התם דר' אסי אדר' אסי, דמשמע לעיל דר' אסי אית ליה ברירה, דקאמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון, ובתר הכי קאמר אחין שחלקו לקוחות הן ומשמע דלית ברירה. אלא ודאי הכי אית לן למימר דאזיל הכא לחומרא והכא לחומרא. והיכא דיורשין הן הוי חומרא קאמר דיורשין הן, והיכא דלקוחות הן הוי חומרא קאמר לקוחות הן. והא דקאמר בקידושין אמר רבא אמר רב נחמן אחין שחלקו הרי הן כלקוחות, אין ראייה משם דאין ברירה. ולעולם יש ברירה ויורשין הן, והאי דקאמר הרי הן כלקוחות, פירושה כלקוחות דאי טעו בפחות משתות וכו', כדמפרש התם טעמא משום דפחות משתות מחלי אהדדי טפי לא מחלי. וכן מוכח הלשון דקאמר הרי הן כלקוחות. וכן יש לפרש ההיא דלעיל דהמוכר את הבית דאין להן דרך זה על זה, לאו משום דלקוחות הן, אלא אפילו הוו יורשין, דקסבר שמואל, דעל דעת כן חולקין שלא יהיה לכל אחד ואחד בחלק חבירו כלום.
ולהכי נראה להרב יצחק בן שמואל לפרש דיש ברירה והכי נמי מוכח בנדרים דפוסק הילכתא כרבי אליעזר בן יעקב. והא דפסיק מר זוטרא בשילהי ביצה כרבי אושעיא דיש ברירה בדרבנן אבל בדאורייתא אין ברירה, יש לפרש היינו משום דסבר מר זוטרא בדאורייתא אין ברירה איצטריך ליה לפסוק דבדרבנן יש ברירה, אבל אנן קיימא דאפילו בדאורייתא יש ברירה, כדמוכח בשילהי פרק בית כור ובנדרים. אי נמי סתם פסיק הילכתא כר' אושעיא ולא קאמר בהדיא בדרבנן. ואע"ג דר' אושעיא גופיה ס"ל דדווקא בדרבנן כדמוכח התם, מר זוטרא פסיק ליה לא שנא דאורייתא מדרבנן. ועוד מייתי הרב יצחק בר שמואל ראייה דיש ברירה מהא דתנן בתמורה פרק כל האסורין [ל' ע"א] וכן שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב, שכנגד הכלב אסורין, ושעם הכלב מותרין. (על הם) [שניהם] הם ולא וולדותיהם וכו'. ופריך בגמרא, אמאי תיפוק חד להדי כלבא והנך לישתרו. וזה סתמא דתלמודא פריך התם, א"כ יש ברירה והוברר הדבר שאותו היה כנגד הכלב. ומשום דס"ל דיש ברירה פריך. דהכי מוכח בבכורות פרק בתרא [נ"ז ע"א] דלא מצי למיפרך הא פירכא אלא משום דיש ברירה, דהתם פריך למ"ד יש ברירה, דקאמר התם הכי בהדיא ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מינייהו לבהדי כלב ולישקול והנך לישתרו.
ומיהו אין להביא ראייה דיש ברירה מההיא דפרק מי שאחזו קורדייקוס [גיטין ע"ה ע"ב] דאמרינן התם אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי יהיה גט ואם לא מתי לא יהא גט. ואם מתי יהא גט היינו בעל כרחין משום ברירה, כדמוכח בפרק כל הגט [גיטין כ"ה ע"ב], דלכי מיית הוי גיטא היינו משום ברירה, משום דאין זה כשאר ברירות. דבעל כרחין אית לחלק בין ההיא ברירה דבשעת ספיקה מברר ואומר לכשיהיה אותו דבר יהיה כך וכך ובין שאר ברירות בשעת ספיקה לא ידעינן בירור כלל. דאי לא כן תיקשי דשמואל אדשמואל, התם סבר שמואל יש ברירה, והכא בשמעתין קאמר שמואל ויתר דקסבר לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות, אלמא סבירא ליה דאין ברירה. וגם בפרק בית כור נמי משמע דשמואל לית ליה ברירה כדפרישית. ועוד אמרינן בשילהי ביצה [ל"ז ע"ב] שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות אמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה. ודייק התם מאי קסבר רב, אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה נמי לישתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה. (ודייק התם מאי קסבר וכו') מכלל דשמואל דקאמר אפילו חבית אסורה משום דקסבר אין ברירה. הרי השתא בדרבנן לשמואל לית ליה ברירה כל שכן בדאורייתא, דהכי מוכח התם בביצה דאפילו רבי אושעיא דאמר יש ברירה הני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא, אם כן תיקשי דשמואל אדשמואל. אלא על כרחין יש לחלק בין דיני ברירות כדפרישית. מיהו במרובה משמע דאין חילוק, דהתם פריך לרבי יוחנן דאמר יש ברירה גבי כל המתלקט מזה יהא מחולל על מעות הללו, דהיינו ברירה שהוא מברר ואומר בשעת ספיקה, ודומה לאם מתי, ואפילו הכי פריך ליה מההוא דא"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ולא מחלק בין הברירות. וצריך עיון.
ועוד יש למצוא יד ורגל כי האי גונא, דאע"ג דפסקינן בביצה דבדאורייתא אין ברירה, על כרחין כיון דאמר רחמנא לאיתויי ביכורים, הילכך אחין שחלקו יורשין הן, ולענין חלוקת אחין בעל כרחין יש ברירה, דאי לאו הכי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד. ומהאי טעמא נמי פסיק בשילהי פרק בית כור הילכתא בטלה מחלוקת, דהא ילפינן מביכורים דכל אחין שחלקו יורשין הן. אבל בעלמא סברא היא דאין ברירה בדאורייתא כדמוכח בביצה, ולא ילפינן מחלוקת אחין, דשאני התם דגלי קרא אבל סברא היא למימר בעלמא בדאורייתא אין ברירה. ר' יעקב דקורביל. ותו לא מידי.
